מאת עו"ד יעל גיל

אהובה ומשה, נישאו בשנת 1975, כשאהובה היתה כבת 20 שנים ומשה היה כבן 25 שנים. אהובה ומשה ביקשו לרכוש דירה. אביה של אהובה, נתן להם סכום כסף גדול, בסכום ששוויו כגובה של מחצית הדירה והם לקחו משכנתא וכך רכשו דירה בת 3 חדרים ברמת גן. אביה של אהובה נתן למשה סכום כסף נכבד, כדי שיפתח עסק ויפרנס את בתו. משה שהיו לו ידיים טובות, פתח עסק לשיפוצים.

אהובה ומשה חיו חיים טובים ביחד והביאו לעולם 3 בנים. אהובה נשארה בבית, הכינה אוכל טרי מידי יום וטיפלה בילדים. יחסיהם של אהובה ושל משה היו טובים ואוהבים. משה היה קנאי, אבל אהובה שהיתה אישה יפה מאוד, לא נתנה לו כל סיבה לקנא. היא תמיד פינקה אותו ושמרה לו אמונים, למרות חיזוריהם של גברים אחריה. משה עשה חיל בעבודתו והפך לקבלן שיפוצים מצליח. בני הזוג טיילו רבות בעולם הן עם הילדים והן לבדם. גם בארץ, הם יצאו לבתי מלון ולצימרים, למסעדות ולבילויים רבים נוספים וחיו חיי רווחה. מספר שנים לאחר שנישאו, רכשו אהובה ומשה בית קרקע ולפני כעשר שנים, הם קנו וילה נאה בראשון לציון.

משה נהג להביא הביתה מזומנים רבים וכל המשפחה ידעה שהוא עובד הרבה ב"שחור". אהובה, שהיתה אשת בית, לא טיפלה כלל בצד הכלכלי ולא ידעה דבר וחצי דבר, אודות חשבונות הבנק, היא נתנה למשה לדאוג לכל העניינים הכלכליים, כי בטחה בו ובאהבתו כלפיה. משה נתן לה כספים כאוות נפשה והיא טיפלה בענייני הבית והילדים בלבד.

יום אחד, סיפרה השכנה הקנאית לאהובה, כי ראתה את בעלה מחובק עם אישה צעירה ויפה. אהובה הרגישה כמי שהשמיים נפלו עליה. היא התעמתה עם משה והוא סיפר לה שהוא התאהב. באותו יום, משה עזב את הבית. הוא סגר את החשבון המשותף, ביטל את כרטיסי האשראי ולא השאיר לאשתו שקל, מהכסף המזומן שנהג לשים בבית. ההתאהבות סחררה לחלוטין את ראשו והוא בפועל "זרק" את אשתו האהובה, לה היה נשוי שלושים וחמש שנים.

אהובה נשארה בדירה מפוארת, אך ללא כל אמצעי לכלכל את עצמה. בנה הבכור בא לעזרתה, אבל היא חשה מושפלת ומדוכאת מכל המצב.

משה הגיש נגד אהובה, תביעה לפרוק השיתוף בדירת המגורים. הוא תבע לפי סעיף 37 (א) לחוק המקרקעין, לפרק את השיתוף בדירה לאלתר. הוא טען כי מדובר בבית השווה 5 מיליון ₪ ואין כל סיבה, שאהובה תתגורר בו לבד. הילדים נישאו והקימו משפחות ומחלוקת הבית, אהובה יכולה לרכוש דירה חדשה ויפה.

אהובה שהבינה, כי הבעל שאהבה מתנהג כלפיה כאחרון האויבים, השיבה מלחמה שערה. היא ביקשה וקיבלה מדור ספציפי בבית בבית הדין הרבני והיא הגישה אף תביעה רכושית לבית המשפט לענייני משפחה, בה תבעה מחצית מן העסק של משה, מחצית מן הזכויות הסוציאליות שלו, מחצית מחסכונותיו ואף מחצית מכספי המזומן שהבריח ממנה. עוד תבעה אהובה, כי פרוק השיתוף בדירה ידחה, עד לאחר שבית המשפט ידון בכל הרכוש המשותף. זאת, כדי שזכויותיה של אהובה לא יפגעו והיא תוכל לקבל את כל מה שמגיע לה, מהרכוש שצברו בני הזוג ביחד במשך 35 שנות נישואין.

הסתבר לאהובה שמשה הבריח לא רק את כספי המזומן שהיו בבית, אלא כי הוא הבריח כספים רבים שצבר על שמו. משה פדה ללא ידיעתה של אהובה, במשך חצי שנה לפני שנודע לה דבר הרומן, מאות אלפי שקלים, מתוך הזכויות הסוציאליות אשר צבר על שמו במשך שנות הנישואין ואשר שייכות לשניהם. היא ביקשה, כי בית המשפט ייתן צווים לכל הבנקים וקיבלה אינפורמציה אודות חשבונות בנק נוספים וחסכונות נוספים, שהיו למשה בבנקים ואשר אותם הסתיר ממנה.

עפ"י הלכת בראל (רע"א 4358/01, בר אל נ' בר אל) נקבע כי הגישה הראויה היא:" לאפשר לבית המשפט מרווח של גמישות דיונית בבואו להכריע בדבר הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך בין המתדיינים בפניו. מכאן המסקנה כי בית המשפט לענייני משפחה יכול, בנסיבות המתאימות לעכב את ההוראה על פירוק השיתוף בדירת המגורים בין בני הזוג אם ברצונו להגיע למצב בו כל עניינם של בני הזוג יוסדר באופן כולל...".

עוד נקבע בפסק הדין כי : "אין מדובר בשותפים רגילים. מדובר בבני-זוג המתגוררים בדירה מושא הפירוק. מדובר במשפחה המתגוררת בה. על רקע זה המשיך השופט גולדברג וקבע בפרשת ראש חודש [5]: "...אין בית המשפט רשאי, שעה שהוא מחליט על ביצוע פירוק השיתוף בדירת מגורים של בני-זוג (להבדיל מהחלטתו על עצם הפירוק), להתעלם מפן נוסף של ההליך שלפניו. דהיינו, כי אין המדובר בשותפים הזרים זה לזה, אלא בבני-זוג אשר חלים עליהם גם דיני המשפחה..." (שם, בעמ' 211-210). אכן, גם אם לבן-הזוג שמורה הזכות לדרוש את פירוק השיתוף בדירת המגורים מכוח ההוראות הכלליות של חוק המקרקעין, אין לפנינו פירוק שיתוף רגיל. במקרים רבים דירת המגורים היא הנכס המרכזי העומד לרשות בני-הזוג. פירוק מידי ומהיר עלול להותיר אחד מהם ללא מדור נאות."

בית המשפט לענייני משפחה, קיבל את תביעתה של אהובה לדון בחלוקת הרכוש כולו ולא לפרק את השיתוף בבית באופן מידי.